img

מדוע צעירים בעלי תארים אקדמיים אינם מצליחים למצוא עצמם בשוק העבודה, ומקצתם נאלצים לשוב או להמשיך לעבוד בעבודות מזדמנות ובלתי מקצועיות, כגון מלצרות?

לתופעה זו בה צעירים בעלי תואר אקדמי אינם מצליחים למצוא את עצמם בשוק העבודה ניתן להתייחס במישור הטכני ובמישור הפסיכולוגי.

כידוע אנו חיים בעידן דינמי ואינטנסיבי מעין כמוהו. עידן בו שפע, צרכנות ומכוונות לעשיית כסף הופכים יותר ויותר חשובים. רמת החיים עלתה וכך גם הצרכים שלנו והצורך להשיג כסף רב ובאופן מהיר. כאשר מסיימים תואר ראשון קיימת האשליה שמעתה יהיה אפשר להרוויח יותר על ידי "התברגות" מהירה ומידית בפוזיציות מקצועיות ההולמות את ההשכלה שרכשנו, אך המציאות היא אחרת, כיוון שהתמקצעות לוקחת זמן וכך בהתאם גם היכולת להרוויח.

ברגע שהצעירים אינם מרוויחים את הסכומים שקיוו להשיג, הם נוחלים אכזבה גדולה. הפנטזיה להרוויח בקלות ומהר מתנפצת, ומבחינה רגשית הם פחות ערוכים לכך שקריירה נבנית בשלבים. בעולם האינסטנט שאנו חיים בו יש ציפייה שהכול יקרה מהר כי זה מה ש"מוכרים" לנו בתכניות הריאליטי ובפרסומות. לפיכך קשה יותר לקבל את העובדה שיש צורך "לעבור דרך", להיכנס לתפקידים פחות משמעותיים, להתפשר בטווח הקצר כדי לממש את עצמם בטווח הארוך, והחשיבה שלהם היא של "שחור – לבן".

נוסף לכך, שינוי במערך ההשכלה, דהיינו ריבוי המכללות ותחומי הלימוד, הגדילו את מספר האקדמאים בשוק העבודה. גם מקצועות שהיו בחזקת פרופסיה בעבר, כגון משפטים, הפכו תחליף לתארים כלליים, ויותר ויותר אקדמאים שנוספו לשוק העבודה מוצאים את עצמם בשוק עבודה תחרותי, ובו תואר ראשון מחליף תעודת בגרות.

במישור הפסיכולוגי קיים קושי בהגדרת הזהות התעסוקתית כאשר מתקיימת חוויה של קושי לממש את העיסוק. לעתים קרובות הפנייה ללימודים נעשית מתוך לחצים חיצוניים וחברתיים ולא מתוך חיבור פנימי ואמתי לצרכים פנימיים, וחוסר בשלות זה ממשיך להתקיים גם אחרי סיום הלימודים. מימוש עצמי הפך להיות ערך בפני עצמו. יש תחושה שהכול אפשרי בעידן של "אקזיטים" ו"ריאליטי", ואנשים חשים שהם לא רוצים לפספס.

אפרת יצחקי – רבינוביץ', פסיכולוגית תעסוקתית מומחית*